פורסם בכלכליסט באוגוסט 2013 - להגמיש את גיל הפרישה לעניין ביטוח לאומי
נחום פריידקס
העידן הפוסט-תעשייתי מתאפיין במעבר, מסטנדרטים קבועים ואחידות לאינדיווידואליות ולשונות כל אדם חופשי כיום יותר להיות שונה, ניבדל מאחרים ומיוחד. האפשרויות לבחירת עיסוקים ומסגרות הולכות ומתרבות. הגיוון והשוני מקיפים את כל תחומי החיים. מריבוי מסלולי לימוד וחינוך, שוני ב מבנה המשפחה, התרבות , הלבוש והאוכל, האפשרויות לבילוי הפנאי וכד. הקצב של השינויים הולך וגובר בכל תחומי חיינו. רבים מחליפים עיסוקים, מקצועות והתמחויות במהלך החיים, משנים מקומות מגוריהם וקשריהם והשתייכותם החברתית והארגונית.
שינויים חשובים חלים גם בתחומי העבודה וההכנסה. רבים ומתרבים האנשים המחליפים, במהלך החיים, את עיסוקם ומקצועם, מקומות עבודתם ומגורי הם, רבים העובדים כיום חלקית או במספר משרות במקביל, מטשטשות הגבולות בין שכיר וקבלן-עצמאי ועוד.
החקיקה, הנורמות והכללים המקובלים מפגרות אחר ה שינויים . גלוי וידוע שהארכת החיים גורמת במקביל להארכת משך התקופה שבה האדם מסוגל ורוצה לעבוד. אחת "הנורמות" המיותרות והמיושנות היא קביעת גיל פרישה אחיד הנכפה בתוקף החוק וההסכמים הקיבוציים על העובדים והמעסיקים כאחד. חובת הפרישה במועד קבוע מופעלת בפועל על השכירים בסקטור הציבורי ובתאגידים ומוסדות גדולים. היא אינה מיושמת במגזר העצמאיים והשכירים במקומות העבודה הקטנים.
חובת הפרישה במקצועות מסוימים גורמת גם נזק כבד למשק כולו. לדוגמה: - קיים מחסור ברופאים ובמקביל בתי חולים כופים פרישה גם על כאלה הרוצים והמסוגלים להמשיך. מצב דומה קיים במוסדות להשכלה גבוה, בענפי התמחות מיוחדים וכד.
חוק הביטוח הלאומי, המסתמך על חוק גיל הפרישה , קובע גיל אחיד לזכאות לקצבה. כל זאת גם למבוטחים שלא פרשו ולא היו חייבים לפרוש מעיסוקם. מבוטח הממשיך לעבוד כשכיר או כעצמאי רשאי לדחות קבלת קצבה ( ל"תקופה מותנית") תמורת תוספת של 5% עבור כל שנה שבה לא תשולם קצבתו בשל הדחייה . במקורו הגביל החוק את "התקופה המותנית" לחמש שנים. כלומר דחייה לחמש שנים או יותר זיכתה את המקבל , עם פרישתו, לתוספת של עד 25% לקצבה הבסיסית . כאשר שונה החוק ופרישתם של גברים נדחתה מ גיל 65 ל-67 "שכחו" לתקן במקביל את מועד סיומה של התקופה המותנית שנשארה 70 שנה. לכן גבר ש ממשיך לעבוד לאחר שמלאו לו 67 יכול לצבור עד 15% נוספים בלבד (עבור 3 שנות דחייה). נשים, שלא חל שינוי בגיל פרישתן, רשאיות להמשיך ולצבור תוספת קצבה עד 25% כמו קודם.
לא מובן מדוע צריך בכלל להגביל את התקופה שב ה רשאי המבוטח לבחור בדחיית קצבתו . המוסד לביטוח לאומי יוצא נשכר בשל הדחייה ואילו המבוטח יוכל לזכות בעתיד בקצבה מוגדלת בכמה עשרות אחוזים אם ימשיך לפרנס עצמו לאחר גיל הפרישה הסטטוטורי ויבחר בדחיית המועד לתשלום הקצבה. ביטול הגבלת התקופה ל תוספת לא תפתור אמנם את כל בעיות הפנסיונרים, אך עשויה להקל על אלה הרוצים והמסוגלים להמשיך ולעבוד. גם זו צורת חיסכון לעת פרישה שכולנו מצווים לעודד. ביטול תקרת הצבירה תתרום להגמשת מועדי הפרישה לאלה הרוצים והמסוגלים להמשיך לעבוד לטובתם ולטובת המשק כולו. מ ודגש שהדחייה חייבת להישאר כזכותו ובחירתו של המבוטח. על מנת לעודד דחיית הפרישה רצוי גם לבדוק האפשרות להגדיל את שיעור התוספת עבור כל שנה הנראית כיום לנמוכה מדי בחישוב אקטוארי.
בתקופה של שינויים דינמיים שישפיעו על עתיד כולנו חובה להגמיש ולשנות קריטריונים נוקשים כמו גיל אחיד לפרישה ולקבלת קצבה. התאמת דיני הביטוח הלאומי הוא רק אחד האמצעים לכך.
הכותב, רו"ח ומשפטן ממשרד פריידקס ושות, היה נשיא לשכת רואי חשבון